להיוולד עם סקיל vs להרוויח אותו

תמיד כשאני רואה מישהו שעושה משהו מטורף זה נראלי לי הזוי לגמרי ורחוק מהמציאות.  אני מחליטה שאני רוצה את זה עבור עצמי, לוקחת את זה כפרויקט ומתחילה לעבוד עליו בטירוף. יש תהליך והתקדמות אבל לעולם הדברים לא הולכים כמתוכנן, יש תקיעות לפעמים רגרסיה, פציעה.. ולא חסר. התסכול, ההלכאה והעצב מגיעים ומתחילות כל השאלות בסגנון של: למה זה לא קורה למה אני כל כך גרועה? למה אין לי גוף אחר? למה אני לא רזה יותר? כמה טוב היה יכול להרגיש עם פשוט הייתי נולדת עם זה (כאילו שמישהו נולד עם 10*5 לחיצה לעמידת ידיים).

הרעיון הזה, לפעמים, נשמע טוב ואפילו קסום – אם הייתי נולדת עם לחיצה לעמידת ידיים או לומדת את זה בגיל 5 בהתעמלות קרקע נשארת לנצח, הכל היה פשוט וקל יותר- הייתי מאושרת ושמחה עם היכולות שיש לי ולעולם לא מייחלת לשום דבר נוסף בחיים. אבל האמת המרה היא שזו היא אשליה גדולה. הכישרונות והיכולות שיש לי באופן טבעי הם אלו שאני לוקחת כמובן מאליו, לא מעריכה את הנוכחות שלהם בגוף שלי ולא מצליחה להבין למה שמישהו אחר יתאמץ כדי להשי אותם. מכאן ניתן להסיק, שאם היה לי את הסקיל המיוחל מהתעמלות קרקע בגיל 5 ללא מאמץ בחיי הבוגרים, אירועי העבר מראים שלא הייתי מעריכה את את הנוכחות שלו כיום כמו משהו אחר שהושג בעבודה קשה תהליך ארוך והתמסרות מוחלטת. התהליך שלי, הקשיים הספציפים שלי, והכישורים שאני בוחרת ללמוד ולהקדיש את זמני לניתוח שלהם ולדרך הטובה ביותר להשיגם – כל אלו הם אותם דברים שהופכים את הדרך למעניינת עבורי ובעלת ערך עבורי. ההבדל בין נקודת ההתחלה A לנקודת הסיום (הרגעית) B. ולא רק נקודת המוצא הנוכחית C.

ההבנה הזו, כשאני באמת מצליחה להבין להפנים ולחיות אותה בתוכי משחררת אותי מאותו רצון אינסופי להשיג דברים שאין לי, ולתלות את האושר המצב רוח וההערכה העצמי שלי בסקילים מסוימים. היא עוזרת לי להתרכז בתהליך עצמו.

אל תתנו לי להשלות אתכם, לא מעטים הימים שאני מוצאת את עצמי מתוסכלת ומאחלת שהייתי פשוט "מקבלת" עוד תמונות. אבל כשאני מזכירה לעצמי שהמסע, עם כל הקשיים, הוא מה שממלא את החיים שלי במשמעות ומוטיבציה, עוזר לי להמשיך לזוז, להתמקד במה שחשוב ולהניע את עצמי למטרות קטנות במיוחד.

אז מידי פעם בתוך האינסופיות העצומה ולפעמים מאיימת של התרגול תזכירו לעצמכם שמה ש"פשוט" יש לכם, הוא מאוד מאוד משעמם.